תזכיר חוק הפסיכולוגים

אני מבקשת להביא לידיעת כל יוזמי ההצעה כי הדבר כרוך בפגיעה בתנאי השכר של הפסיכולוגים מאחר וכל התוספות הייחודיות לנו מותנות ברישום בפנקס הפסיכולוגים המקנה לנרשמים מעמד של "פסיכולוג". אני מאד תומכת בשמירת הרמה המקצועית ואיכות ההתערבויות הטיפוליות אך צריך למצוא הדרך לעשות זאת ללא פגיעה בתנאי השכר שהם ממילא ירודים ביותר.

ההבדל בין העיסוקים בפסיכולוגיה כבר קיים, מעצם ההבחנה בין פסיכולוג מומחה לכזה שאיננו מומחה.
בתקופת ההתמחות עובר הפסיכולוג הכשרה אינטנסיבית ומעמיקה פי כמה מאשר בפרקטיקום כסטודנט, וכולנו יודעים שהקבלה למגמות ה"פרקטיקניות" היא על בסיס נתונים הרלבנטיים למחקר הרבה יותר מאשר לטיפול (ציונים).

פסיכולוג שלא סיים מגמה בתחום התמחותו נדרש ממילא להשלמות "טרום התמחות" לפני שמוכר אפילו כמתמחה מן המניין. אבל הוא מוכר לפחות כפסיכולוג לצרכי שכר.
מניעת התואר "פסיכולוג" ממתמחים רק יפגע בהכנסתם העלובה ממילא מכיוון לא יהיו זכאים לתוספת הבוררות של 35%.

כבר כיום מוותרים בוגרי BA מוכשרים ומצטיינים, אך מיואשים מסיכוי להתקבל לתואר שני, על המקצוע ופונים למקצועות כמו עבודה סוציאלית בהם ניתן להגיע לעבודה מעשית טיפולית במסלול קצר בהרבה.

מסלול הלימודים וההתמחות בפסיכולוגיה ארוך ומתיש, אורך שנים ארוכות של עמידה במשימות הנדרשות למומחיות, ולא פחות מכך בהמשך לימודי חובה בתחומים שונים (כמו ליקויי למידה א' וב' להתמחות חינוכית) ו 300 שעות השתלמות.

מה שבאמת צריכים מוסדותינו המקצועיים לעשות הוא לדרוש הכרה במסלול ההתמחות הארוך הכולל עבודה מעשית ולימודים אקדמים נוספים כשווה ערך לתואר PSY-D !

קשה לי להבין איך במקום להכיר בעצמנו במעמדנו המקצועי ולהעניק ערך מוסף למאמץ, למומחיות ולידע, אנו עוסקים שוב ושוב במלחמות התשה שפוגעות בפרופסיה ובמי שהשקיע מאמץ כה גדול תמורת גמול כה קטן כדי לעסוק בה.

אחרי 33 שנים במקצוע, הכשרת מתמחים ומדריכים, ולימודים שאינם נגמרים לעולם ובשום שלב, אינני יכולה להבין את המזוכיזם והפגיעה העצמית שבהצעת החוק.

כל סטודנט הלומד באוניברסיטה יודע עוד בטרם התחיל את לימודיו איזה דרך עליו לעשות כדי לקבל הכרה כמומחה. כל בוגר תואר שני יודע שאל אף שהוא נרשם בפנקס הפסיכולוגים אינו נחשב לפסיכולוג מומחה. כל אחד יודע שפסיכולוג מומחה הוא רק מי שעבר מבחני הסמכה ואין צורך בשינוי החוק לשם כך. אנחנו מעוניינים שיהיו נרשמים רבים בפנקס הפסיכולוגים כדי לקדם ולחזק את המקצוע.
מי שמגדיר את עצמו כפסיכולוג מומחה מבלי שעבר מבחן הסמכה יודע שהוא עבר על החוק ולא צריך חוק לשם כך.

נתחיל מכך שהמצב הנוכחי בשטח הוא בעייתי ביותר ואינו עומד בקריטריונים בסיסיים של איכות, שקיפות ומעקב. המצב הוא תוצר של שלושה נתוני יסוד המשתלבים זה בזה:
א. בעיות תקינה קשות בכל ענפי הפסיכולוגיה
ב. הבדלים מהותיים בין מסגרות הלימוד הן בתוכן והן ברמת הדרישות האקדמית
ג. ניצול פרצות בחוק הנוכחי כך שבפועל אין ממש "ביקורת איכות" ומעקב אחר נותני השירות הפסיכולוגי
חובת המדינה להתמודד עם כל אחת מהבעיות ואחת הדרכים היא תיקון, מיקוד והבהרת החוק שזה בדיוק מה שהצעת התיקון מנסה לעשות, ובצדק.
מס' היערות לגבי טענות שהועלו כנגד:
1. אין רופא שלא עסק ברפואה ואין עו"ד שלא עסק במשפט כפי שאין נהג שלא עסק בנהיגה ואין טבח שלא עסק בבישול, כל המקצועות הנ"ל מלווים בעבודה מעשית כבר בשלב הלמידה, אין שום סיבה שפסיכולוג יהיה שונה.
2. אין שום מניעה מהוספת פרקטיקום למסלול מחקרי, להיפך, כך היה בעבר וכך חשוב שיהיה בעתיד, המבקש לעסוק במחקר תיאורתי ו\או פילוסופי בלבד [ואיני מזלזל בזאת] שיעשה זאת אך יימצא "תואר" מכובד אחר [כמו "משפטן" מול "עו"ד"] מי שמבקש לחקור בשטח האבחון והטיפול המעשי שיתכבד ויכבד את מעשיו בלמידה והעמקה מלכתחילה בשטח עיסוקו ומימלא לא תיהיה לו בעייה גם כאשר יחליט להשתלב במקצוע.
3. העובדה שאין תקינה מתאימה אינה מצדיקה בשום פנים ויתור על תנאי יסוד מקצועיים, יש חוסר תקינה [או היה] משווע של רופאים האם באה דרישה לשבץ מי שלמד ביולוגיה, או אחיות [מבלי לזלזל במקצוען] כרופאים.
נא הילחמו בנושא התקינה ללא ויתור על נושא המקצועיות, בסופו של דבר כאשר יש מקצועיות ניתן לדבר על בעיית התקינה אך כאשר אין מקצועיות יהיה מיותר ולא מעשי לדבר על בעיית תקינה [היא גם, לכאורה לא תיהיה קיימת יותר!!!].
4. כאשר יוצבו גבולות ברורים תבוא הדרישה לשינוי והתאמה גם באקדמיה ובמסגרות העבודה, במצב הנוכחי נסיון לעמוד מול זילות המקצוע הינה מלחמת דון קישוט
5. מה בכלל הקשר לנושא ה"קליני" כל אחת משלוחות הפסיכולוגיה עוסקת באיבחון ובטיפול [בדרכה] ועל כן, ע"פ הבנתי את לשון השינוי לא אמורה להיווצר בעייה.

לצערי הרב, ישראל הינה המקום היחיד בו מחקר אינו נחשב כתחום "יוקרתי" מספיק בכדי שיוכל להקרא "פסיכולוג". ארה"ב לדוגמא, המחלקות הפסיכולוגיות היוקרתיות ביותר והנחשבות ביותר הינן אלה שמכוונות מחקר ולאו דווקא טיפול. העיסוק במחקר בפסיכולוגיה הוא זה שלמעשה מקדם את התחום ונותן לו את "יוקרתו" כאשר הפרדה תמוהה מאין זו שהחוק מציע, תשאיר את ציבור ה"פסיכולוגים" לתחום הטיפול בלבד מבלי הידע לחקירה מדעית ראויה, שכן רוב זמנם מוקצה לפרקטיקה.

הבחירה לעסוק במחקר בתחום הפסיכולוגיה אינה אמורה לשלול מאדם את זכותו להקרא פסיכולוג אלא להיות פסיכולוג חוקר.

זוהי הצעת חוק תמוהה ביותר שכולי תקווה שלא תעבור.

שלום רב,
כואב לי מאד לראות איך חלק מאנשי הטיפול מנסים למנוע מפסיכולוגים במגמות מחקריות לעבור ולעשות הסבה לתחום הפסיכולוגיה החינוכית.
כיום קיימת רק מגמה אחת של פסיכולוגיה חינוכית, כאשר יתר המגמות מצורפות כולן למגמות קלינית של הילד, דבר המצמצם מאד את מספר המקומות האפשריים להכשרת פסיכולוגים חינוכיים.
כחלק מקבוצת פסיכולוגים טרום מתמחים העובדים בשירות הציבורי, אני מכירה מקרים רבים של פסיכולוגים שרצו לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית, אך בשל מיעוט המקומות להכשרה, נאלצו לעבור מסלול ארוך ביותר- ללמוד לתואר שני בתחום שונה בפסיכולוגיה, לעבוד שנה בשירות הציבורי, להשלים השתלמויות, לעבור הרבה מאד הדרכות ועוד..
האם כל זאת לא מספק כדי שיוכר פסיכולוג להתחלת התמחות בפסיכולוגיה חינוכית (שתיארך ארבע שנים נוספות עד שיוכר כמומחה)?
נכונה הטענה כי פסיכולוג צריך להגיע לשטח כשהוא כבר מצויד בכלים המתאימים, אך הדרך לכך אינה על ידי הצבת קשיים ומחסומים נוספים בפניו, אלא על ידי שינוי מספר התקנים ומספר המגמות הקיימות כיום באוניברסיטאות.
בלי שינוי שכזה, יש להשאיר את המצב לפחות כמו שקיים היום ולא להקשות יותר. בנוסף, חסרים בשטח פסיכולוגים חינוכיים רבים, וכבר כיום לא מצליחים השירותים הפסיכולוגים לתת שירות מספק לציבור, בשל מחסור בתקנים ואנשי מקצוע.
בהתכוונות לשיתוף פעולה רב יותר בין תחומי הפסיכולוגיה השונים והפסקת מאבקי הכוח

שלום רב,
כואב לי מאד לראות איך חלק מאנשי הטיפול מנסים למנוע מפסיכולוגים במגמות מחקריות לעבור ולעשות הסבה לתחום הפסיכולוגיה החינוכית.
כיום קיימת רק מגמה אחת של פסיכולוגיה חינוכית, כאשר יתר המגמות מצורפות כולן למגמות קלינית של הילד, דבר המצמצם מאד את מספר המקומות האפשריים להכשרת פסיכולוגים חינוכיים.
כחלק מקבוצת פסיכולוגים טרום מתמחים העובדים בשירות הציבורי, אני מכירה מקרים רבים של פסיכולוגים שרצו לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית, אך בשל מיעוט המקומות להכשרה, נאלצו לעבור מסלול ארוך ביותר- ללמוד לתואר שני בתחום שונה בפסיכולוגיה, לעבוד שנה בשירות הציבורי, להשלים השתלמויות, לעבור הרבה מאד הדרכות ועוד..
האם כל זאת לא מספק כדי שיוכר פסיכולוג להתחלת התמחות בפסיכולוגיה חינוכית (שתיארך ארבע שנים נוספות עד שיוכר כמומחה)?
נכונה הטענה כי פסיכולוג צריך להגיע לשטח כשהוא כבר מצויד בכלים המתאימים, אך הדרך לכך אינה על ידי הצבת קשיים ומחסומים נוספים בפניו, אלא על ידי שינוי מספר התקנים ומספר המגמות הקיימות כיום באוניברסיטאות.
בלי שינוי שכזה, יש להשאיר את המצב לפחות כמו שקיים היום ולא להקשות יותר. בנוסף, חסרים בשטח פסיכולוגים חינוכיים רבים, וכבר כיום לא מצליחים השירותים הפסיכולוגים לתת שירות מספק לציבור, בשל מחסור בתקנים ואנשי מקצוע.
בהתכוונות לשיתוף פעולה רב יותר בין תחומי הפסיכולוגיה השונים והפסקת מאבקי הכוח

אני כמובן נגד החוק:

פסיכולוג הוא לא רק כל מי שעוסק בטיפול פסיכולוגי - בדיוק כמו שרופא הוא לא רק מי שעושה עבודה קלינית כרופא.

יש ברפואה מי שעוסק במחקר, ולא עובד עם חולה מימיו, ועדיין - הוא רופא לכל דבר ועניין, הוא פשוט אינו עוסק בעבודה קלינית.
נסו להגיד לחברת "טבע ישראל" שמעכשיו ל הרופאים שעוסקים שם במחקר רפואי וקידום מציאת מרפא למחלות שונות - אינם רופאים אלא טכנאים. זו הרי שערוריה שלא תעלה על הדעת.

באופן זהה - יש מי שיעבוד כפסיכולוג במחקר - בהבנת הנפש האנושית, או חקר התנהגות בעלי חיים - והוא פסיכולוג, ולא פחות מכך.
מעבר למחקר, הוא יכול לכתוב ספרים, לתת הרצאות, להיות שותף לפעולות חקיקה, לעיצוב מדיניות בריאות ולחינוך, להקים חברות סטרארט אפ עם תוכנות פסיכולוגיות - ועדיין לא לטפל, וכל זה מוגדר בפירוש כפסיכולוגיה.

הפסיכולוגיה לא החלה בכלל כתחום טיפולי אלא כתחום מחקרי וכל מי שלמד את הקורס ההיסטוריה של הפסיכולוגיה או קרא על זה ספר בסיסי יודע את זה. הפסיכולוגים הגדולים של המאה העשרים (והמאה ה 21), הם אלו שהעלו את מצב הפסיכולוגיה למעמד של מקצוע מדעי, מקובל ומוכר בעולם האקדמי, והיו רובם אנשי מחקר, ולא אנשי טיפול (או אנשי אבחון).

הפסיכולוגים שיצעידו את הפסיכולוגיה אל תוך המאה ה 21 כמקצוע בעל מעמד של כבוד מבין המקצועות המדעיים יהיו גם הם אנשי מחקר, בקיאים בתורת הנפש לצד ידע מעמיק בגנטיקה, פיזיולוגיה ומדעי המוח, והם לא יהיו אנשי טיפול בפסיכותרפיה (וזאת בלי לזלזל לרגע בתרומה החשובה ביותר של פיתוח שיטות טיפוליות, להן גם שותפים לרוב פסיכולוגים שעוסקים לא מעט במחקר).

ההגדרה ש"פסיכולוגיה = מקצוע טיפול" הנה לא רק רדוקציה גסה, אלא גם עוול אינטלקטואלי.

אני מסכים עם קודמי, שהדרך לשפר את מצב השרות הנפשי בישראל אינה עוברת דרך הדרת פסיכולוגים מקצועות מחקריים. פסיכולוג שיעסוק בטיפול ללא הכשרה מתאימה וייתבע לדין על פגיעה בלקוח - יצטרך להוכיח לא רק שלא התרשל (שזו חובתו של כל פסיכולוג שהנו כבר בעל מומחיות בטיפול), אלא יצטרך קודם כל להוכיח את מומחיותו לטיפול - מה שעשוי להיות בעייתי לפסיכולוג ללא פרקטיקום וללא מומחיות.

טוב יעשה המחוקק אם יסיר הצעה זו מהשולחן, ויתמקד במציאת דרכים להגברת האכיפה על המטפלים הקיימים, ויותר מכך - בחינוך ויידוע הציבור על זכויותיו בכל הנוגע לטיפול הנפשי.

עומר פורת
פסיכולוג שיקומי מומחה
ראש החטיבה השיקומית בהסתדרות הפסיכולוגים

כל בוגר פסיכולוגיה תואר שני יכול להירשם כפסיכולוג. רק מי שעבר התמחות ומבחן התמחות יוכל לקרוא לעצמו מומחה בפסיכולוגיה. מי שרוצה לעבור מהתמחות להתמחות יידרש ע"י החטיבה המתאימה להגיש בקשה ואז יידרש להשלמות ולהתמחות ייעודית. אין מקצוע יותר אתי מהמקצוע שלנו.

לטעמי השינוי בחוק מבורך וראוי.
נוצר כיום מצב אבסורדי שבו סטודנטים נרשמים למגמה מחקרית לא לצורך עיסוק במחקר אלא כדי להכנס בדלת האחורית לעיסוק בפסיכולוגיה.
אני בעד פתיחת מגמות חדשות לפסיכולוגיה חינוכית, אך המצב כיום יוצר זילות של הפסיכולוגיה החינוכית, כאשר כל סטודנט ששלא הוכשר כלל בתחומי הלימוד הרלוונטיים מתחיל לעבוד כפסיכולוג מן המניין. אמנם הוא המעמד של קדם מתמחה, אך לרוב הוא מתחיל לעבוד בפועל כפסיכולוג - ללא הכשרה מתאימה.
אני מבין את החרדה של הלומדים כעת במגמה המחקרית, אך אל להם לחשוש. השינוי בחוק לא יפדע בהם כיוון שנקבע שיחול רק עוד מספר שנים.

הצעת החוק מביעה אי אימון במערך ההתמחויות הרציני הקיים במסלולי ההתמחות השונים.
גם פסיכולוג שלמד במגמה מחקרית למד כחברו במגמה הקלינית את המחקרים ודרך ההבנה שלהם.
אם הוא מעוניין להכנס לתהליך התמחות באחת המגמות המוכרות הרי יגיש עצמו למועמדות למקום עבודה ואם יתקבל-
ייכנס לתהליך מוכר של פרה- התמחות על מנת להשלים את החסר בתחום בו הוא מתמחה.
במידה וישלים כראוי את מחויבותיו ויימצא כמתאים למומחיות ייקבע הדבר על ידי בוחני מבחן ההתמחות שלו.
בדומה לכך מי שלמד במגמה קלינית ומייעד עצמו למחקר ייאלץ להשלים את החסר שלו בתחום זה.
כיום, כאשר הסכמי השכר, שאינם מיטיבים בלשון המעטה עם כלל הפסיכולוגים בנויים על בסיס רישום בפנקס הפסיכולוגים
יש בהצעה גם פגיעה בהסכם הקיבוצי הקיים של כלל הפסיכולוגים (המשווע לשידרוג).
מה הטעם בהתנצחות הפנימית הזו הפוגעת בכל הפסיכולוגים ומונעת מציבור המטופלים במעמד הבינוני והנמוך להיעזר
במערך הציבורי המשווע לעובדים?

לגבי פסיכולוגיה חינוכית - לא ברור לי איך מי שסיים שנת פרקטיקום וקורס, אולי שניים, תוך כדי עשייה מציפה, יכולים לכסות פער של שנתיים לימודים לכאורה. במצב היום, אחרי השנה הזו אותו אחד יקרא "מתמחה" בדומה למי שסיים שנתיים גדושות של לימודים. הפער בין השניים הוא כה גדול, עד שזה תמוה שלשניהם ישנו תפקיד דומה. אני גם תוהה אם בסוף ההתמחות עדיין ניתן להשלים את הבסיס הכל כך חשוב והחסר הזה, שהרי לולא הבסיס המגדל יתמוטט, גבוה ככל שיהיה. הדרך בה הדברים נעשים כיום היא לא מיטיבה עם המערכת והאנשים שבה. בראייתי עדיף לצמצם את כמות הפסיכולוגים, אבל לשמור על המסגרת ועל מי שנמצא בתוכה.
לגבי הפסיכולוגיה המחקרית - אם אין בכוונת החוקרים לעסוק בטיפול או אבחון, אז איני רואה מדוע החשיבות הרבה ברישום בפנקס הפסיכולוגים או בתואר "פסיכולוג". התרומה העצומה של המחקר לפסיכולוגיה אינה תלויה בזה.

במצב שבו אני נמצאים, כאשר מקומות ההתמחות הינם מועטים, ואנשים נדרשים למצוא עבודות חלופיות, הדרישה הזו אינה במקום. הלימודים הם לימודים ארוכים וקשים, ויש להבין כי לאור המציאות בשטח, פסיכולוגים מוצאים את עצמם עובדים בעבודות שונות לאורך זמן על מנת לפרנס משפחות צעירות, לפני שהם מתפנים להתחיל את ההתמחות. יש לשקול זאת מחדש.

העיקרון שבהצעה הוא נכון. חשוב להחריג את הפסיכולוגים המחקריים מאלו שלמדו במגמות טיפוליות ו/או יישומיות, וההבחנה הנכונה היא באמת פרקטיקום. חשוב למצוא נוסח שלא יפגע ביכולת המחקרים לעסוק בתחומם.
עם זאת צריך להיזהר מעניין טווח הזמן. צריך לזכור שסוגיית הדחיינות והקושי עם טפסים ובירוקרטיה בכלל היא נפוצה מאוד בקרב פסיכולוגים, ואנשים עלולים לאבד את זכאותם בגלל חוק בירוקרטי שרירותי.
אלון נוימן

נגד

אני מבינה שהחוק הנוכחי איננו מאוד ברור ושאולי צריך לחדד את הסעיפים. מה שאני לא מבינה זה מדוע מועצת הפסיכולוגים כדרך קבע מתעסקת בעניינים זוטריים.
באיזה אופן תיקון החוק מביא לשינוי חיובי בנושאים חשובים ובוערים כגון: הגדלת תקני ההתמחות ושקיפות בנושא הענקת מלגות , מענה טלפוני והקמת אתר אינטרנט שישפר את השירות המוצע לפונים למועצת הפסיכולוגים והרשימה עוד ארוכה.
האם האג'נדה של מועצת הפסיכולוגים היא לפעול לרווחת ההתמחה ולשיפור הכשרתו או לפעול למידור פסיכולוגים חוקרים, כאילו סכנה גדולה אורבת לנפש האזרח הקטן שחוקר פסיכולוג יטפל בו. אני פשוט לא מבינה את התזמון להצעת החוק הזו שנראית מהצד כקטנונית ובעד שהמועצה תפעל למען מטרות אמיתיות, חשובות וחיוניות.

מתוך דאגה לציבור המטופלים בעריבוב קל של דאגת פרסטיז' נוצר מצב איום: השפ"ח משוועים לפסיכולוגים חינוכיים (ביחוד כשמתרחקים מאיזור המרכז) ואתם סוגרים את הדלת להסבה מתחום המחקרית לתחום החינוכי. בכך חטאתם כפליים- גם כלפי הסטודנטים במגמות המחקריות (אל תקלו ראש בכ200 סטודנטים!), וחמור מכך -פגעתם בילדי ישראל שלא יזכו למענה פסיכולוגי הולם בעת הצורך, פשוט, כי אין פסיכולוגים.

אני לא מצליח להבין את הרציונל שעומד מאחורי שינוי החוק הקיים. אם הבעיה היא שפסיכולוגים מטפלים ללא הכשרה, אז ניתן להוסיף תיקון שכל עוד פסיכולוג לא עבר בחינת מומחיות, בהתאם לתחום הטיפול בו הוא נמצא, אז הוא יכול לטפל רק עם הדרכה. אבל להתחיל להוציא הצעות חוק שונות ומשונות המגבילות חלק מהפסיכולוגים מקבלת הכשרה טיפולית מתאימה, זה כבר מזכיר לי גירסה משודרגת של חוק 9ב. זה מיותר לגמרי

לא נראה לי שתיקון החוק הזה נוגע בבעיות שמטרידות ודורשות שינוי , ובאיזה אופן הוא מביא לשינוי חיובי בנושאים החשובים באמת ובוערים כיום. זה הוספה של סרבול וריחוק של מועמדים טובים וצעירים מלעסוק בענף וממנף מערכות התמחות מסורבלות . בכל אופן בהצלחה וחג חנוכה שמח, מאיתנו המצפים לנס...

אני בעד חופש. כל מי שרוצה לעסוק בפסיכולוגיה - שיעסוק, העיקר שיציג באופן ברור את רמת ההתמחות שלו.

אנשים כבר יחליטו לבד למי הם רוצים לפנות - האם הם רוצים לפנות לפסיכולוג מומחה ומנוסה שגובה המון כסף, או לפסיכולוג עם התמחות מועטה יותר שגובה פחות כסף.

כל ניסיון להתערב ולהגביל את השוק רק יגרום לכך שהמחירים יעלו, ויפגע בנזקקים לטיפול.

אני מבין שהצורך בשינוי סעיף 15 נובע מקיום אנטרפראטאציות שונות לסעיף הקיים לפיו לא ברור אם- לפי חוק- פסיכולוג מחקרי שנרשם בפנקס הפסיכולוגים יוכל לעסוק באבחון וטיפול. לפי פרשנות אחת הוא יכול, בלי לעבור התמחות- ולפי פרשנות אחרת הרישום בפנקס הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק והוא צריך קודם לעבור אחת ההתמחויות הקיימות.
אני מצפה מאלה אשר רוצים למנוע אי בהירות בעתיד ולמנוע מצב בו פסיכולוג חוקר יעסוק באבחון וטיפול בלי התמחות, שיחשבו על ניסוח שמצד אחד יכיר בפסיכולוג שרק רוצה לעסוק במחקר כפסיכולוג לכל דבר ( הרי הוא למד לתואר MA בפסיכולוגיה, למד כל הקורסים ועשה תיזה מחקרית, אבן יסוד למקצוע) ומצד שני יבהיר שפסיכולוג מחקרי שירצה לעסוק באבחון וטיפול יצטרך לעשות התמחות המכשירה אותו לקבל בסופו של דבר הרשאה כפסיכולוג שיוכל לאבחן ולטפל.
אם למנסחי הסעיף יש כוונות הוגנות לא נראית לי בעייתי במיוחד למצאו ניסוח העושה צדק עם שתי העקרונות:
א. עיקרון שגם מי רוצה לעסוק אך ורק במחקר פסיכולוגי יוכר כפסיכולוג ויירשם בפנקס
ב. שכל אדם שנרשם בפנקס וירצה לעסוק באבחון וטיפול, יצטרך לעשות התמחות באחד מההתמחויות הקיימות המכשירות את הפסיכולוג להיות מומחה שמורשה לעסוק באבחון וטיפול.

יש לי שאלה -
באופן כללי אני חושבת שמי שלא עבר הכשרה במתן טיפול - לא כדאי שיעביר טיפול (פסיכולוגי, פסיכותרפויטי, קואצי'נג, רפלקסולוגיה או כל סוג טיפול אחר - ולא חשוב כרגע איזה מהתחומים מצוי תחת רגולציה ואיזה לא).
מה לגבי ייעוץ? אנחנו אומרים שייעוץ זה משהו אחר? והאם לא כל התחומים של הפסיכולוגיה בעצם עוסקים בסוג של ייעוץ פסיכולוגי? (ובהקצנה - פסיכולוג קוגנטיבי שיושב ומייעץ כיצד לתכנן את ממשק המשתמש - איך אנחנו קוראים לזה? זה ייעוץ פסיכולוגי? או פסיכולוג ארגוני שמייעץ למנהל כיצד לנהל משבר כלשהו בעבודה - זה ייעוץ פסיכולוגי?) האם אנחנו עושים איזשהי אבחנה בין ייעוץ לטיפול פסיכולוגי?
אולי הבעיה שלנו היא שקצת קשה להגדיר .. אז בוא נלך הפוך - מה משמעות הרישום בפנקס הפסיכולוגים? האם המשמעות היא כמו רישום בפנקס המהנדסים למי שסיים תואר בהנדסה? (שאין לי מושג מה זה נותן..) ? אם ד"ר לפסיכולוגיה בתחום כלשהו אינו רשום בפנקס - מה זה מונע ממנו?

אם רישום בפנקס הפסיכולוגים רלבנטי רק עבור מי שרוצה לקבל מטופלים בקליניקה (בוגרים, ילדים, זוגות, משפחות וכו') האם ניתן להגדיר קריטריונים ל"הסבה" - כלומר - היה ובעל MA בתחום פסיכולוגי שאינו טיפולי, ומסגרת לימודיו אינה כוללת את ההכשרה הנדרשת - מהם בדיוק ה"קורסים" או ה"הכשרות" החסרות על מנת כן לאפשר לאותו אדם לטפל אם יחפוץ בכך?

אינני מבין איך עד היום היה מצב כזה בכלל...

"מבקש הרישום עמד בדרישות והשלים התנסות מעשית בטיפול ואיבחון ("פרקטיקום") כחלק מלימודי התואר". שוב יש דרישה אקאדמית בלבד, כי מי שהשלים את החובות בתרפיה ואיבחון בלי קשר עם ההערכה של ציון או כל דרך אחרת להערכה, הופך את הפרקטיקום החשוב ללא רלוונטי כאשר המדריכים מכירים אז את הכישורים האישיותיים לעסוק בעתיד בפסיכולוגיה.

לא רואה שום התייחסות להתמחויות וההבדלים ביניהן!!!!!!!!!

"מאחר שכאמור התחום האקדמאי הולך ומתפתח ונוצרות תוכניות ושיטות לימוד חדשות ומן הסתם עוד יתפחו תוכניות שכאלה, מוצע לאפשר לשר הבריאות לקבוע בתקנות סייגים להכרה בתארים. השר יוכל לקבוע היקפי לימוד מינימלים בפסיכולוגיה או במדעי ההתנהגות, היקף חובת הנוכחות בלימודים, ותקופתה וסדריה של ההכשרה המעשית. כן יוכל השר לקבוע כי תארים מסויימים, דרך כלל או דרך פרט או בתנאים לא יוכרו על ידי ועדת הרישום לרבות במקרים בהם הלימודים אינם מעניקים הכשרה מספקת בשל שיטת הלימוד, כגון לימודים מרחוק, לימודים מרוכזים וכיוצא באלה". ......למה השר יקבע בעתיד? הוא ולא אנשי המקצוע יקבעו מינימום....נראה לי לא שקוף במיוחד במסגרת של חוק!!!!!

אני חושב שזה יותר נכון ככה

נגד